על עץ החרוב

מי אתה חרוב מצוי?

החרוב הוא עץ ים־תיכוני ירוק־עד, דו־ביתי ובעל נוף רחב. קליפתו מחוספסת, עליו מנוצים ונוקשים, ופרחיו פורחים בסתיו ובחורף.
בכל עץ – פרחי זכר או נקבה בלבד (לעיתים רחוקות נמצא פרחים משני המינים) . פרחי הזכר מפיצים ריח עז המושך חרקים. לאחר ההאבקה מתפתח תרמיל ארוך, שבו זרעים קשים ומבריקים הנקראים גם "גרה" או קראט" . בעבר הם שימשו כמידה לנעליים ולמשקל (מכאן הושאלה המילה קראט לזהב ואבנים טובות)

החרוב במקורות ובאגדות

• החרוב אינו נזכר בתנ"ך, אך מוזכר במשנה ובתלמוד, שם הוא מופיע כמזון לעניים ("חרובין תאכלו"). בענייני תרומות ומעשרות, ואגדות.
• חוני המעגל פגש אדם שנטע חרוב, אף שיידרשו עשרות שנים עד שיניב פרי – סמל לאחריות בין־דורית.
• רבי חנינא בן דוסא הסתפק בקב חרובין מערב שבת לערב שבת.
• רבי שמעון בר יוחאי ובנו ניזונו מחרובים במערה.
• גם בספרות הנוסעים בארץ (מאות 12–19) מתוארים עצי חרוב רבים.
• אגדות ערביות ועממיות אחרות מספרות על ריח פריחת החרוב, על שימושיו כעץ קדוש או כעץ "חסר מזל".
• סיפורי חכמים על החרוב עוסקים בעיקר בתכונותיו הייחודיות של העץ, הקשר שלו לדורות הבאים ולגלות. סיפורים אלו משתמשים בחרוב כסמל לערבות הדדית, קיימות ואחריות בין-דורית.

שימושים מסורתיים וברפואה העממית

• במקורות: מאכל עניים ובהמות, הפקת "דבש חרובים" (דיבס), שימוש בקורות לבנייה.
• ברפואה: סיוע לפעילות מעיים, הקלה על שלשולים, טיפול באפטות.
• פולקלור: שימוש בחרוב לריפוי, למדידת מידת נעליים, ומשקל  לפי הזרעים.
  

  ערכים תזונתיים

למרות ערכו הכלכלי הנמוך, לחרוב ערך תזונתי גבוה:

• עשיר בסיבים תזונתיים, סידן (כפול מחלב), מגנזיום, אשלגן וברזל.
• מסייע לתחושת שובע, משפר עיכול, מאזֵן סוכר וכולסטרול.
• מכיל טאנינים בעלי השפעה מרפאה על ריריות המעי.
• משמש תחליף טבעי לאבקת קקאו וסוכר – להכנת שוקולד, משקאות חמים, ממרחים ועוגות.

החרוב כיום

החרוב נפוץ בארץ לאורך החוף, ההר והשפלה, ונטוע גם ביערות קק"ל. קיימים זנים משובחים יותר (כמו הקפריסאי) שהורכבו בארץ. החרוב גם למרעה וגם כחומר גלם לתעשיית המזון.

לסיכום

עץ החרוב מלווה את האדם במזרח התיכון אלפי שנים – מהמקורות והאגדות ועד המטבח הבריא והמודרני. הוא סמל של קיימות, עמידות וערבות הדדית, ותמיד כדאי לטעום את פירותיו – טריים, בצורת אבקה במאכלים אפויים או בצורת דבש חרובים מתוק.